רג'בי נ' בי"ס סולאן ואח'

החלטה

התיק שבכותרת הועבר לטיפולי ולאחר ששקלתי טענות הצדדים אין אני מוצאת שיש מקום למתן פטור מהגשת חוו"ד רפואית מטעם התובע ולמינוי מומחה מטעם בית משפט.

בעבר נדרשתי לבקשות דומות (ר' ת.א. 8311/07 בש"א 7403/07 גולפנד מרים נ. אבקסיס אריק, מיום 24.12.07 ות.א. 7047/07 בש"א 7005/07 ועקנין שושנה נ. מעון נופי ירושלים בע"מ ואח', מיום 21.11.07) ואחזור בקצרה על הדברים שאמרתי שם;

הפסיקה אכן קבעה כי שילוב תקנה 127 ותקנה 130(א), מאפשר לבית המשפט לפטור בעל דין מהגשת חוות דעת רפואית, ר' רע"א 8015/96 צור שמיר חברה לביטוח בע"נ נ. בוריסי (ניתן ביום 23.3.97, כבוד השופט ת.אור) וכן רע"א 10251/02 אפרים כץ חמים וטעים נ. דואני, פ"ד נז (1) 797.

עם זאת יש לשקול כל מקרה לגופו ולא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה ממין זו שבפניי.

אף שהפסיקה לא מנתה רשימה סגורה של מקרים, אשר בהם יינתן הפטור, ניתן לדלות ממנה מקרים אשר בהם נמצאה הצדקה למתן הפטור וכן ניתן ללמוד ממנה מה הם אותם שיקולים ו/או איזונים, אשר על בית המשפט לשקול טרם למתן החלטתו.

ככל הנוגע לשיקולים הרלוונטיים - יש להתחשב בכך שהצורך בהגשת חוות דעת רפואית עם הגשת התביעה, על העלויות הכרוכות בכך - יש בו להוות בפועל מעין "מסננת" לרצינות התביעה. כך ככל שהתובע בטוח יותר בצדקת טענותיו, ממילא אף אם המעות אינן מצויות בכיסו, יפעל להשגת המימון הנדרש להוכחתן. מנגד אם התובע עצמו מסופק האם הנתבע אחראי לנזק הנטען ו/או האם נגרמה הנכות הנטענת, ממילא לא ירצה לסכן כספו ובמיוחד מקום בו אין הוא בעל ממון.

החובה לצרף חוות דעת, מבחינת שיקול זה, יש בה לא רק למנוע הגשת תביעות סרק ובכך למנוע בזבוז זמן שיפוטי, אלא גם להגן על הנתבע. כך נתבע לא ייגרר להוצאות כספיות, בטרם הוכיח התובע הן את רצינות תביעתו והן שיש בפיו טיעון ממשי.

מבחינת האינטרס האמור של הנתבע, יש מקום להקפדה מיוחדת, מקום בו קיימת מחלוקת ממשית לא רק באשר לגובה הנכות, אם בכלל, אלא גם בשאלת אחריותו, לאותו נזק נטען (בין מחמת שהנתבע כופר באירוע נשוא התביעה ובין מחמת שהוא כופר בקשר הסיבתי בין האירוע לבין הנזק הנטען). כשקמה מחלוקת גם בשאלת האחריות, יש להקפיד במיוחד כי ישמר הכלל על-פיו, המוציא מחברו עליו הראיה. בהקשר זה נזכיר כי להבדיל מפטור מאגרה, שנעשה על חשבון המדינה, הפטור מהגשת חוות דעת, עשוי לבוא על חשבון הצד שכנגד.

מנגד - עומדים שיקוליו של התובע להוכיח תביעתו וזאת גם מקום בו הוא סובל מחסרון כיס.

מבחינה זו יש ליתן את המשקל הראוי לזכות הגישה לערכאות והמעמד שניתן לה בפסיקה.

עשויים להימצא מקרים בהם בית המשפט יתרשם כי מדובר בתביעה שיש בה ממש, תביעה אשר העדר חוות דעת לתמיכתה, אינו נובע מהעדר רצון של התובע לקחת "סיכון", אלא מחוסר יכולת אמיתית, כאשר אם ביהמ"ש רק יפתח לו את הפתח, ממילא תוכר זכותו לפיצוי (בין בסכום זה או אחר).

על רקע שיקולים אלה בחנה הפסיקה בעבר בקשות דומות;

הפטור ניתן - מקום בו תובע עבר את "מסננת" הרצינות, בכך שתמך תביעתו בחוות דעת של מומחה בתחום מסוים, בעוד במהלך בירור התביעה עלה מחוות דעת של מומחה מטעם בית משפט - שיש צורך, בחוו"ד נוספת בתחום אחר.

במקרה האמור, כאשר קיימת קביעה אובייקטיבית שיש לכאורה גם פגיעה בתחום האחר, התובע הוכיח רצינותו בעצם הגשת חוות דעת (גם אם בתחום אחר) וכן הוכיח כי מצבו הכלכלי מקשה על הגשת חוות דעת נוספת - מצא בית המשפט לפטור אותו מהגשת חוות הדעת הנוספת ומינה מומחה מטעם בית משפט. ר' בר"ע (חיפה) 1775/07 חיים ענבל נ. דאנס – בר/צוות בראבו ואח' (מיום 6.7.07, כבוד השופט י. עמית), מפורסם במאגרים הממוחשבים.